על זוגיות וסריגים

היי, שמי שני ועד לא מזמן הייתי בטוחה שאני בן אדם של חורף, עד ששמתי לב שכמות השכבות אני לובשת לא מאפשרת לי תזוזה מינימאלית והעור בידיים מתקלף מידי.
כשאני אומרת "מידי", הכוונה שקצב מריחת קרם הידיים הגיעה לזה של קצב פעימות הלב של רץ מרתון.
נשבר לי מהחורף חברים. מה גם שאי אפשר לגעת בידיים משומנות מקרם בשום דבר.

אבל אני לא רוצה להישמע דרמטית. לחורף יש גם את הדברים הטובים משלו ואני מנסה להתנחם בהם. סריגים למשל. וימים של שמש.

את המותג הנפלא הזה מסאול מצאתי לא מזמן ואני עדיין לא יכולה לשים אצבע (משומנת מקרם) על פריט שהייתי רוצה לקנות משם. אני רוצה את כולם. 

עוד מהדברים שקרו: 

השבוע התפרסמה ב"לאשה" כתבה בנושא "ככה אני לא יוצא איתך מהבית".
בגדול, זהו פרויקט על נשים שאוהבות להתגנדר בסטייל ובני זוגן, שלא תמיד מבינים את הסגנון.
על הכתבה עמלה הילה רגב, שידעה לשאול את השאלות שאני לא חשבתי עליהן. ולמה אני מספרת על זה? כי ככה בן זוגי ואני נראים בכתבה:

מודה שכשאחת המכרות הודיעה לי שראתה את המגזין במספרה בבית-ים, הבשורה שימחה אותי. מה זאת אומרת למה? כי עדיין אין לי לקוחה אחת מבת-ים ואני חושבת שהגיע הזמן.

בסופו של דבר, הדבר העיקרי בזכותו אני שורדת את הימים הקרים והמסורבלים האלה, זה  פלייליסט טוב.
מה שהכנתי כאן, מורכב מכמה נשים מוכשרות ומגניבות והרכבים שעושים לי את החורף לנעים יותר.

נשתמע כשתצא השמש :)