צריכה-צרכנות-צורכת-צרכתי

8:26 PM

כמה שעות לפני שאני ממריאה לחופשת הקיץ השנתית, אני אורזת מזוודה וחושבת על כמות הבגדים שאני מכניסה לתוכה.
מחשבה נוספת עוברת לי בראש, היא ההבנה שאני לא רוצה/צריכה שום פריט נוסף שייכנס לארוני, כלומר אני לא הולכת לקורע את העיר במסע שופינג היסטרי כמו שנהגתי לעשות פעם.

הקניות כבר לא מרגשות אותי. 
בתקופת התיכון, הרבה לפני שרשתות ה"לואו קוסט" עלו לארץ, היינו קונים בגדים בחנויות קטנות ויקרות (היום קוראים לזה "חנויות בוטיק"). כשרצינו לקנות משהו זול יותר היינו נוסעים לתל-אביב לנווה שאנן, שם החולצות והשמלות עלו כמעט חצי ממה שמכרו בחנויות.
היום כל קניון עירוני שמכבד את עצמו, מחזיק בשלוש רשתות ׳לואו קוסט" לפחות, כדי שלא תתרחקו מהעיר ותוכלו לרכוש נעליים ב-15 שקל בעיר מגוריכם.





















סיילים, הם בכל מקום ולא רק בסוף עונה.
נדמה שאי אפשר לצאת לטיול בעיר בלי שתחכה לך מלכודת דבש על תג מחיר של - 20 ש"ח עליה.









































מה זה עשרים שקלים לשמלה כשקופסת אקמול יקרה יותר? יש עוד מספר דברים בסיסיים שעולים יותר משמלה בעשרים שקלים.
אז אנחנו קונים, לובשים פעם-פעמיים (כי שמלה כזו לא מחזיקה יותר משתי כביסות) וזורקים.
וכך לגבי הכל - מכנסיים, חולצות, נעליים ואקססוריז. הכל נורא זול ואפשר להרשים את הסובבים כל פעם עם בגד אחר.

תופעת הסיילים חזקה גם באתרי האינטרנט - אנחנו צדים פריטים זולים, מתלהבים מהמחיר ומרגישים שדפקנו את המערכת. אם רק היינו שמים לב שהמערכת היא זו שדופקת אותנו, כבר מזמן היינו מצטיידים בווזלין. אנו רוכשים כאחוזי דיבוק וללא הכרה. את מה שקנינו כנראה נלבש בשבועיים הקרובים עד הסייל הבא, שלהזכירכם קורה בעוד

ההתפכחות שלי החלה כשנאלצתי להוציא מהארון כמות טקסטיל שלא הייתה מביישת מפעל סיני קטן. אלה היו 4 שקים ענקיים שחלקם הצלחתי למכור וחלקם תרמתי.

מאז החשק שלי לקניות הלך והצטמצם.
הפריטים שיש לי בארון מספקים אותי. אם אני רוכשת משהו חדש, סימן שאני באמת צריכה אותו ולא בגלל שמחירו זול. כשפריט חדש נכנס לארוני, אני מפנה לו מקום ומוציאה פריט שכבר אין בו שימוש.
אני רוכשת בגדים איכותיים שמשמשים אותי כמה עונות, וכך כל פריט שנקנה לא ייזרק מהר כל כך לרחוב. כשהרומן שלי עם הבגד מסתיים, אני משתדלת למכור במכירת יד שניה או לתרום. 

על התוצאות הקשות הנוספות של היצור ההמוני ואובססיית הצריכה, כמו איכות הסביבה וניצול העובדים, אכתוב בפוסט נפרד. 

ערימות הבגדים שאני רואה בכל פינת רחוב בשכונה הולידו את הפוסט הזה. 
צילמתי כמה דוגמאות - 

















































































וזה רק באזור הצפון הישן של תל אביב.

אני אורזת את המזוודה ויש לי הרבה שאלות לגבי התופעה הזו שמתפשטת ברחובות.
לא זכור לי שלפני עשור הבגדים היו מפוזרים בעיר בכמויות כאלה.

למה זה קורה? מה הסיבות לכך? 
והאם כשהבגדים הזרוקים ישתלטו עלינו ויתחילו לרדוף אותנו אנחנו נפסיק לצרוך כל כך הרבה?

You Might Also Like

5 коммент.

  1. תרבות הלואו קוסט אכן גרמה לעליה חדה בכמות הפסולת שאנו מייצרים - וחבל. מקווה שיותר אנשים יבחרו לבנות מלתחה נכונה, עמידה ומחמיאה על פני רכישת פריטים שאיכותם משתווה למחירם המגוחך תחת הסיסמה ״למה ללבוש פעמיים את אותו הפריט?״.
    אני, בכל אופן, איתך :-)

    ReplyDelete
  2. מקנאה בך. אני לצערי עוד לא הצלחתי להרגיע את ההתמכרות והאדרנלין שנלווה לחווית השופינג...

    ReplyDelete
  3. העלת פה נקודה מדהימה למחשבה..
    אני מבינה את הצורך לקנות..אני לא מבינה למה שמים ברחוב ולא תורמים/מוכרים/מביאים לחנויות!

    ReplyDelete
  4. אנחנו קונים המון ובזול, מבלי לשים לב שלמעשה מבזבזים יותר ואז לא מהססים לזרוק. זה באמת לא היה לפני 15-20 שנה.

    קראתי את הפוסט הזה מזמן וחשבתי עליו המון. אני משתדלת לצמצם את הרגלי הצריכה שלי, אך לפעמים משתחרר לו איזה בולמוס צרכני.

    ReplyDelete
  5. אנשים קונים בגדים כפיצוי על הזמן שהם מבלים בעבודה. זה הפך לבילוי הכי קל, נגיש ומתגמל שיש בנמצא בערים.
    אולי אם לא היינו עובדים כל כך הרבה והיינו יכולים להינות מקצת יותר חופש, זמן פנוי לעשות דברים שלוקחים יותר מחצי שעה, אז השופינג היה הופך להיות פחות אטרקטיבי.
    כי כשעובדים עד מאוחר וחוזרים הביתה דרך הסנטר שפתוח בדיוק מספיק מאוחר כדי שתעברי ותקני לך משהו יפה לפצות על היום המגעיל במשרד, על הריב עם הבוס, או סתם כי מגיע לך, כי הרי עבדת כל כך קשה בשביל זה.
    אוף. פשוט אוף. בא לי חופש או סתפ לעבור ליוון.
    יש שם עכשיו חוסר במזומנים וסחר חליפין :)

    ReplyDelete