SHANI SPIVAK

בחורף אני יצור עצל בכל הקשור ליציאה מאזור הנוחות שלי, מהבית.  אחרי שחשתי שאני לא מזיזה את עצמי מספיק, הבטחתי לעצמי שאתחיל לעשות ספורט אינטנסיבי. דיברתי עם ה"אני" שלי, סיכמנו שמהאחד בינואר נחזור לעשות הליכות משולבות עם ריצה בפארק. ארבע פעמים בשבוע. חשבתי גם על חדר כושר, אבל אז נזכרתי שהיו נסיונות כאלה בעבר והשתעממתי שם מאוד מהר. ואז הגיע ינואר והיה קר. ואז נוסף לזה גשם חזק. דיברתי שוב עם ה"אני" שלי, אמרנו שזה בסדר להמתין עד תחילת פברואר ובינתיים להחליף את הנסיעה בתחבורה לנסיעה באופניים או הליכה מהירה ברגל. כך עשיתי. כל ינואר חיכיתי בהתרגשות לתחילת פברואר, ליום בו אנעל את נעלי הספורט ואלבש את הטייץ החתיכי ואצא לכבוש את הפארק. האחד בפברואר היה מניאק. הוא היה סוער וגשום יותר מהאחד בינואר. הבטחתי לעצמי שבמרץ. תמיד יהיו תירוצים ללא לעשות ספורט, במיוחדת בחורף, אבל צריך להשתדל לעשות את המיטב. עם קרני השמש הראשונות אחרי המזג הקר והגשום, אני מוציאה עצמי החוצה ומנצלת את השמש עד תום. חייבת לציין שהמוטיבציה הגדולה שלי לעסוק בספורט תלויה לא רק במז...

הם מתרוצצים בבירות העולם בכל מזג אוויר עם מצלמה על צווארם. בשבועות האופנה הם ערים כמעט 24/7, ואחרי הריצות הם יושבים לעבד את הצילומים. הכל בשביל פריים אחד מוצלח, בו מעיל הטראנץ' הייחודי עם רקמה צבעונית ונעלי עקב אוונגרדים ייראו מדויק. צלמי אופנת רחוב צדים את המוזות ומגישים לנו אותן כפי שהם רואים אותן. בכל עדשה הן נראות אחרת וזה, למשעה הקסם של צלמי אופנת רחוב. אם תחפשו בימים אלה את   אסף לייברפרונד ,   סביר להניח שתמצאו אותו באחת מבירות האופנה הקרות, מדלג בין שבועות האופנה ומתעד   את אופנת הרחוב. הוא קורא את האובייקטים שלו כמו טקסט, מנסח את מה שהוא רואה בצורה מדויקת ומגיש לנו את המציאות האופנתית מזווית הראיה שלו .  אסף לא למד צילום באופן ממוסד, התואר שלו בכלל בתולדות האמנות. הוא חובב ספרי היסטוריה, ונושאים כמו אנתרופולוגיה ואמנות מאוד קרובים לליבו . את אסף הכרתי בזכות בלוג צילום אופנת הרחוב שהוא מתחזק זה למעלה משנה (בקרוב יעלה האתר המשודרג), אבל פרופיל האינסטגרם שלו מתעדכן יום-יום.  תפסתי אותו לשיחה כדי לחקור קצת את אופנת  הרחו...

אזהרה: הפוסט הבא הוא על ילדים מתוקים שמצולמים בעל כורחם על ידי אמהותיהם ותמונותיהם מתפזרות במדיה כמו החול בסופה הנוכחית. אין בפוסט זה כל כוונה לפגוע באף אחת ומי שמוצאת עצמה נפגעת מהדברים הכתובים בו, אני מתנצלת מראש. לפני זה בהשראת האמהות, אני רוצה לספר לכן על רשת מעולה לבגדי הריון, Motherhood שבשבילי משמשת כרשת לפרטי אוברסייז שאני כל כך אוהבת.  השמלה המדהימה הזו משם מבחר גדול של בגדים מבדים נושמים וכייפים, גזרות חופשיות וצבעוניות בטוב טעם. זה מה שתמצאו שם. בימים האחרונים השיקה הרשת את הקטלוג הדיגיטלי שלה , שתעזור לאמהות שבדרך לבחור את הפריטים מראש. לנושא: את הפוסט הזה אני כותבת בידיעה ברורה שסיכוי גדול, שבעוד כמה זמן דעתי תשתבש וגם אני אהיה כמו רוב האמהות - עיוורת מאושר, ללא תחושה כללית לסביבה, עסוקה בקקי ונזלת של ילדיי, מצלמת פרצוף של תינוקי מרוח בעיסת פרי חומה ועושה " send " לצילום בתפוצת נאטו. אבל עכשיו אני רוצה לפתוח את עניין התמונות של ילדיכם, בניסיון להבין את היסטריית העלאת צילומי אפרוחיכם (בכפולות של ארבע) לכל מקום אפשרי.  אהובו...

היי, שמי שני ועד לא מזמן הייתי בטוחה שאני בן אדם של חורף, עד ששמתי לב שכמות השכבות אני לובשת לא מאפשרת לי תזוזה מינימאלית והעור בידיים מתקלף מידי. כשאני אומרת "מידי", הכוונה שקצב מריחת  קרם הידיים  הגיעה לזה של קצב פעימות הלב של רץ מרתון. נשבר לי מהחורף חברים. מה גם שאי אפשר לגעת בידיים משומנות מקרם בשום דבר. אבל אני לא רוצה להישמע דרמטית.  לחורף יש גם את הדברים הטובים משלו ואני מנסה להתנחם בהם. סריגים למשל. וימים של שמש. את המותג הנפלא הזה מסאול מצאתי לא מזמן ואני עדיין לא יכולה לשים אצבע (משומנת מקרם) על פריט שהייתי רוצה לקנות משם. אני רוצה את כולם.  עוד מהדברים שקרו:  השבוע התפרסמה ב "לאשה" כתבה בנושא "ככה אני לא יוצא איתך מהבית". בגדול, זהו פרויקט על נשים שאוהבות להתגנדר בסטייל ובני זוגן, שלא תמיד מבינים את הסגנון. על הכתבה עמלה הילה...

השבוע למדתי (שוב) שחוצפה ישראלית זו תכונת חובה. יש הקוראים לתכונה הזו "פלפל" אבל בפנים כולם יודעים שמדובר בחוצפה אותנטית. הסיפור כך היה: הגעתי ל "יס פלנט"  בקניון איילון, לבכורה של סרט חדש. נעמדתי בסוף התור הארוך לקבלת הכרטיסים, ורגע לפני שתורי הגיע, נדחפו לפניי קבוצת אנשים עליזה. רק מציינת -  טווח הגילאים הממוצע של החבורה המדוברת עמד על 65. מחלק הכרטיסים הסתכל עלי, אחרי זה על הקבוצה ואמר לי –  "ילדה, לכי לסוף התור ואל תדחפי!" אמרתי לו שאני עומדת כאן כבר יותר מעשר דקות כי את התור התחלתי מהסוף, כמקובל. את מחלק הכרטיסים זה כלל לא עניין. הוא הרים את קולו כמורה ביסודי ונזף בי שוב – "לכי לסוף התור המתיני כמו בן אדם! תלמדי לא להידחף!" סביר מאוד להניח שהסמקתי ברגע זה. ניסיתי לפנות לקבוצה הנדחפת, אבל ראיתי את מבטיהם המרוצים מזה שהם קיבלו את העדיפות והלכתי לסוף התור. אגב, אם הייתי לבד, ברור לי שהייתי עונה משהו לא סימפטי למחלק הכרטיסים והולכת הביתה. או לבר השכונתי כדי למהול את הבושה. חברים, לקראת תחילת שנת 2016 הבאה אלינו לטובה, אני רוצ...