ממתקי כריסמס ומה (שוב) למדתי על בשרי
השבוע למדתי (שוב) שחוצפה ישראלית זו תכונת חובה. יש הקוראים לתכונה הזו "פלפל" אבל בפנים כולם יודעים שמדובר בחוצפה אותנטית. הסיפור כך היה: הגעתי ל "יס פלנט" בקניון איילון, לבכורה של סרט חדש. נעמדתי בסוף התור הארוך לקבלת הכרטיסים, ורגע לפני שתורי הגיע, נדחפו לפניי קבוצת אנשים עליזה. רק מציינת - טווח הגילאים הממוצע של החבורה המדוברת עמד על 65. מחלק הכרטיסים הסתכל עלי, אחרי זה על הקבוצה ואמר לי – "ילדה, לכי לסוף התור ואל תדחפי!" אמרתי לו שאני עומדת כאן כבר יותר מעשר דקות כי את התור התחלתי מהסוף, כמקובל. את מחלק הכרטיסים זה כלל לא עניין. הוא הרים את קולו כמורה ביסודי ונזף בי שוב – "לכי לסוף התור המתיני כמו בן אדם! תלמדי לא להידחף!" סביר מאוד להניח שהסמקתי ברגע זה. ניסיתי לפנות לקבוצה הנדחפת, אבל ראיתי את מבטיהם המרוצים מזה שהם קיבלו את העדיפות והלכתי לסוף התור. אגב, אם הייתי לבד, ברור לי שהייתי עונה משהו לא סימפטי למחלק הכרטיסים והולכת הביתה. או לבר השכונתי כדי למהול את הבושה. חברים, לקראת תחילת שנת 2016 הבאה אלינו לטובה, אני רוצ