SHANI SPIVAK

אזהרה: הפוסט הבא הוא על ילדים מתוקים שמצולמים בעל כורחם על ידי אמהותיהם ותמונותיהם מתפזרות במדיה כמו החול בסופה הנוכחית. אין בפוסט זה כל כוונה לפגוע באף אחת ומי שמוצאת עצמה נפגעת מהדברים הכתובים בו, אני מתנצלת מראש. לפני זה בהשראת האמהות, אני רוצה לספר לכן על רשת מעולה לבגדי הריון, Motherhood שבשבילי משמשת כרשת לפרטי אוברסייז שאני כל כך אוהבת.  השמלה המדהימה הזו משם מבחר גדול של בגדים מבדים נושמים וכייפים, גזרות חופשיות וצבעוניות בטוב טעם. זה מה שתמצאו שם. בימים האחרונים השיקה הרשת את הקטלוג הדיגיטלי שלה , שתעזור לאמהות שבדרך לבחור את הפריטים מראש. לנושא: את הפוסט הזה אני כותבת בידיעה ברורה שסיכוי גדול, שבעוד כמה זמן דעתי תשתבש וגם אני אהיה כמו רוב האמהות - עיוורת מאושר, ללא תחושה כללית לסביבה, עסוקה בקקי ונזלת של ילדיי, מצלמת פרצוף של תינוקי מרוח בעיסת פרי חומה ועושה " send " לצילום בתפוצת נאטו. אבל עכשיו אני רוצה לפתוח את עניין התמונות של ילדיכם, בניסיון להבין את היסטריית העלאת צילומי אפרוחיכם (בכפולות של ארבע) לכל מקום אפשרי.  אהובו...

היי, שמי שני ועד לא מזמן הייתי בטוחה שאני בן אדם של חורף, עד ששמתי לב שכמות השכבות אני לובשת לא מאפשרת לי תזוזה מינימאלית והעור בידיים מתקלף מידי. כשאני אומרת "מידי", הכוונה שקצב מריחת  קרם הידיים  הגיעה לזה של קצב פעימות הלב של רץ מרתון. נשבר לי מהחורף חברים. מה גם שאי אפשר לגעת בידיים משומנות מקרם בשום דבר. אבל אני לא רוצה להישמע דרמטית.  לחורף יש גם את הדברים הטובים משלו ואני מנסה להתנחם בהם. סריגים למשל. וימים של שמש. את המותג הנפלא הזה מסאול מצאתי לא מזמן ואני עדיין לא יכולה לשים אצבע (משומנת מקרם) על פריט שהייתי רוצה לקנות משם. אני רוצה את כולם.  עוד מהדברים שקרו:  השבוע התפרסמה ב "לאשה" כתבה בנושא "ככה אני לא יוצא איתך מהבית". בגדול, זהו פרויקט על נשים שאוהבות להתגנדר בסטייל ובני זוגן, שלא תמיד מבינים את הסגנון. על הכתבה עמלה הילה...

השבוע למדתי (שוב) שחוצפה ישראלית זו תכונת חובה. יש הקוראים לתכונה הזו "פלפל" אבל בפנים כולם יודעים שמדובר בחוצפה אותנטית. הסיפור כך היה: הגעתי ל "יס פלנט"  בקניון איילון, לבכורה של סרט חדש. נעמדתי בסוף התור הארוך לקבלת הכרטיסים, ורגע לפני שתורי הגיע, נדחפו לפניי קבוצת אנשים עליזה. רק מציינת -  טווח הגילאים הממוצע של החבורה המדוברת עמד על 65. מחלק הכרטיסים הסתכל עלי, אחרי זה על הקבוצה ואמר לי –  "ילדה, לכי לסוף התור ואל תדחפי!" אמרתי לו שאני עומדת כאן כבר יותר מעשר דקות כי את התור התחלתי מהסוף, כמקובל. את מחלק הכרטיסים זה כלל לא עניין. הוא הרים את קולו כמורה ביסודי ונזף בי שוב – "לכי לסוף התור המתיני כמו בן אדם! תלמדי לא להידחף!" סביר מאוד להניח שהסמקתי ברגע זה. ניסיתי לפנות לקבוצה הנדחפת, אבל ראיתי את מבטיהם המרוצים מזה שהם קיבלו את העדיפות והלכתי לסוף התור. אגב, אם הייתי לבד, ברור לי שהייתי עונה משהו לא סימפטי למחלק הכרטיסים והולכת הביתה. או לבר השכונתי כדי למהול את הבושה. חברים, לקראת תחילת שנת 2016 הבאה אלינו לטובה, אני רוצ...

סוף נובמבר - תחילת דצמבר זו תקופה מאוד מוצלחת להצטננות. מישהו התעטש עלייך, את עליו כנקמה, מעיל לא סגור עד הסוף, חום, ויש לך שלושה ימי מחלה. את מרגישה כמו פיתה במים ורוצה שהעולם ייחרב. בגלל החשש להדבק בוירוסים מקומיים ובעיקר כי הבטחתי לעצמי ( בפוסט הקודם ) , מימשתי את החלטתי וטסתי לסופ"ש  לחו"ל.  היעד נבחר יממה לפני הטיסה. לא תיארתי לעצמי שבמרחק של שעתיים טיסה מכאן (שזה פחות שעות נסיעה ברכב ליעד נחשק כמו " ביג פאשן " באילת) אמצא את עצמי בהרים עם אוויר צלול, יערות מרהיבים, פרדסי קלמנטינות ואפרסמונים ואוכל משובח. אחרי המסע המרתק שחוויתי, אני יכולה להגיד בוודאות שאין לי בעיה להתמודד על התואר "הממליצה הרשמית של סופ"שים מוצלחים ליעדים שלא ידעתם שקיימים". מה נחוץ לסופ"ש מוצלח כמו זה?  - דרכון בתקוף, קצת כסף, קצת ידע בשפות, קצת בגדים ונעליים. כדאי גם שתהיה לך יכולת לעמוד באתגרים כמו כיסי אוויר, לסרב לנהג מונית שיכור ועליז שרוצה להכיר אותך למשפחה, ריח מדורות, מלון מפואר, לאכול באמצע הליל...